איך לשחרר כעסים?

איך לנהל עוצמות של כעס ולא להגיב על אוטומט

סיפור על כוחם של סיפורים

השבוע שאלו אותי למה אני כותבת ומספרת בכל שבוע (כמעט שנתיים) את הסיפורים לשבת. ומעבר להמשך המורשת של אבא שלי ז"ל, איש הסיפורים האגדי, אני מאמינה שסיפורים כמו מוסיקה, חודרים ונוגעים בנו. הם מראים לנו שאנו לא לבד ורבים חווים בדיוק כמונו. ואמנם זה רק סיפור, אבל יכול להיות שזה הסיפור שלכם שייתן בדיוק את מה שאנחנו צריכים עכשיו. תקווה, אופטימיות ואור בקצה המנהרה של שביל החיים שלנו.



לפני הרבה שנים חי מספר סיפורים פלאי. הוא נשא על גבו שק של אבנים. היו בשק אבנים גדולות וקטנות, יקרות ופשוטות. בשביל כל סיפור בחר אבן אחת מהשק, החזיק אותה בכף ידו, והצמיד אותה לליבו. מספר הסיפורים הפלאי נשא את השק בקלות, אבל לא היה אחד, אפילו האדם החזק ביותר, שהצליח אי פעם להרים, את השק.

יום אחד הגיע לכפר קטן והתיישב בככר בכפר. מיד החלו להאסף אנשים לשמוע את סיפוריו. בקהל היתה גם נערה עניה, יתומה, שהשאירה את אחותה הקטנה ממנה בבית חולה, ויצאה לחפש מזון ותרופה בשבילה. בדרכה הגיעה לככר הכפר והצטרפה למאזינים.

עיניו של מספר הסיפורים סרקו את קהל המאזינים וננעצו בעיניה של הנערה הענייה שעמדה בקצה הקהל הגדול. הוא התבונן בה רגע אחד, בריכוז עז, ואז פנה לשק האבנים בחר מתוכו אבן אחת, הצמיד אותה לליבו והחל בסיפורו.

כל זמן שסיפר לא זזו עיניו ולו לרגע מעיני הנערה, אך כל אדם שישב בקהל מוכן היה להשבע שהסיפור מיועד במיוחד בשבילו.

בסיום הסיפור קרב המספר אל הנערה הושיט לה את ידו והניח בכף ידה את האבן בה החזיק. היתה זו אבן פשוטה למראה. "שובי לביתך וספרי את הסיפור הזה לאחותך החולה" אמר.

חזרה הנערה הביתה, וכבר מבחוץ שמעה את קולות השיעול הרמים של אחותה הצעירה. "אני מצטערת אחותי" אמרה, "לא מצאתי אוכל ולא תרופה, אבל פגשתי מספר סיפורים פלאי שנתן לי אבן וסיפור בשבילך". והיא החזיקה את האבן בכף ידה, וסיפרה את הסיפור ששמעה זה עתה בככר הכפר.

"זה מרווה יותר מכל משקה" אמרה האחות החולה. "ספרי לי שוב". והיא ספרה.
זה טעים יותר מכל מאכל" אמרה האחות החולה. "ספרי לי שוב". והיא ספרה.
"זה מרפא יותר מכל תרופה" אמרה האחות החולה. "ספרי לי שוב"

וכך סופר הסיפור שוב ושוב עד ששתי האחיות נרדמו.

בבקר, התעוררה האחות הגדולה בדאגה, קרבה למיטת אחותה, והופתעה לגלות שאחותה נושמת בשלווה נשימות קלות עדינות ומשחררות. היא חשה באבן המונחת בכף ידה ופתחה אותה. קרן שמש ראשונה של בוקר האירה את האבן בכף ידה של אחותה וחיוך גדול נמתח על פנייה. (סיפור ממקור לא ידוע)

נקודה למחשבה

לפעמים סיפורים יכולים לרפא!

למי שסובל מכאב , תנסו את תרופת 'כוחם של הסיפורים'. יש בהם תקווה, הארה כמו מראה כזו שמאפשרת לנו לראות מעבר ולזכור את אחד מחוקי הטבע המופלאים שאחרי כל משבר, סערה ובלבול, תמיד מגיעה התבהרות.

וכן. הרבה מאוד מכאבי החיים שמתעצמים וגדלים הם בראש שלנו ובאיך שאנחנו בוחרים לראות את המציאות. כאב יש תמיד מסביבנו , אך לנו יש את הייכולת להשפיע על מידת העוצמה ולהחליט האם לצלול לשם, או לבחור בחיים עם כל הקושי שכרוך ועם הרווח העצום שנקבל.

לכולנו נקבע אותו הסוף של דרכינו, אך לנו יש את האפשרות להשפיע כיצד נגיע לשם.

אז קחו לכם פיסה של אופטימיות ומתנה מכל סיפור וזיכרו:
אמנם זה רק סיפור, אבל אולי זה יכול להיות גם הסיפור שלכם?

להרשמה לניוזלטר ליחצו כאן

להצטרפות לקבוצת הווטאפ שלי "סיפורים ותובנות" ליחצו כאן

לסיפורים נוספים : עיר השמש ליחצו כאן

ומחכה ומחכה למי למי למי

תגידו, קרה לכם פעם שרציתם לעשות משהו וחיכיתם לרגע המתאים? או שהיה לכם רעיון (גאוני) וחיכיתם שהאחר יעשה את הצעד הראשון בשבילכם או לפחות יראה התעניינות קטנה? ואולי גם פיספסתם משהו בדרך הזו? על זה הסיפור !


פעם הלך איש לבקש צדק. הוא הגיע לארמון המשפט. בפתח הארמון עמד שומר עם פנים זעופות.

האיש חשש לפנות אליו ולכן חיכה שהשומר יפנה אליו ראשון.

מכיוון שהשומר לא פנה אליו החליט האיש לשבת ולחכות בפתח הארמון. הוא אמר לעצמו שבטח השומר יבין שהוא רוצה להיכנס והוא יפנה אליו ראשון. וכך ישב האיש וחיכה.

חלפו ימים, חודשים ושנים והאיש המשיך לחכות מול שערי ארמון שהשומר יפנה אליו ראשון. עשרות שנים חלפו להן והאיש שהזדקן וחש כי ימיו ספורים אזר אומץ פנה אל השומר ואמר לו "באתי לכאן לבקש צדק לפני כמה שנים מדוע לא נתת לי להיכנס?"

"אני לא נתתי לך להיכנס?" ענה לו השומר בפליאה?

אתה מעולם לא פנית אליי , השערים היו פתוחים לרווחה וכל שנותר לך לעשות הוא לדחוף אותם ולהיכנס פנימה" (פרנץ קפקא)

 נקודה למחשבה

תעוזה אומץ מכירים את המילים האלו?

אם תחכו לרגע המתאים שלא ברור אם הוא יגיע וגם כשיגיע האם תראו אותו?

או שתחכו שהאחר יעשה את הצעד הראשון, אתם עלולים להפסיד. או שמישהו אחר יעשה זאת במקומכם.

איש אינו יכול לפתור לנו את הבעיות. וגם אם אמרתם, ביקשתם ונענעתם בשלילה זה לא אומר שהצד השני לא רוצה. שימו לב למילים שאמרתם, לדרך לטיימינג. לימדו מהם כיצד להתנהל בפעם הבאה, כי אולי יום אחד תקבלו מהם את הכן.

וחישבו רגע, עד כמה אתם פוגעים ומתעכבים בהגשמת מטרות, חלומות ובכלל בהתקדמות, בהתפתחות ובחלומות שלכם, כי רק חיכיתם לאחרים שיעזרו לכם להגשים אותם ושיתנו לכם את הדחיפה הראשונה שלא בטוח בכלל שאתם זקוקים לה?

הבחירה היא שלכם איך לפעול ולהגיב: האם לחכות או לקחת את שרביט האחריות ולעשות.

כי אם אף פעם אין זו אשמתכם ואתם לא מקבלים אחריות -תישארו הקורבן.

אז אם יש לכם רעיון, פיתחו אתם את דלת הכניסה ותגלו שבצד השני… "האחרים" מחכים לכם שרק תגידו, תבקשו , תניעו ותצעקו לעולם את מה שיש לכם לומר.

להרשמה לניוזלטר ליחצו כאן

להצטרפות לקבוצת הווטאפ שלי "סיפורים ותובנות" ליחצו כאן

לקחת את הזמן בקצב הנכון

סיפור על תהליכים, משברים ומצבים שלפעמים נראים כדבר הכי גרוע וכואב, ולמעשה, הם עשויים להיות קרש הקפיצה החשוב ביותר בחיינו.כי לטבע חוקים משלו בדיוק כמו לתהליכים רגשיים ולכן קחו לכם לאט את הזמן… בקצב הנכון ולפעמים גם מבלי להתערב או לזרז תהליכים, פשוט להיות שם.

יום אחד שאל הנכד את סבו: "סבא מה יש לך ביד?"

"גולם", ענה הסבא, "ובתוך הגולם יש פרפר. בקרוב הגולם יבקע וייצא ממנו הפרפר".

התלהב הילד עד מאד ושאל "אתה יכול לתת לי אותו?" 

"כן", אמר הסבא, "אבל תבטיח לי, שכשיבקע הגולם והפרפר ינסה לקפוץ ולהכות עם כנפיו על דפנות הגולם, אתה לא תעזור לו לצאת. תן לו לצאת בכוחות עצמו".

הילד הבטיח ולקח את הגולם הביתה. בבית הוא ישב והביט על הגולם. לפתע ראה הילד שהגולם מתחיל לזוז ולהתנועע עד שלבסוף נוצר פתח קטן והוא נבקע. בתוך הגולם היה פרפר לח ויפה, אשר הכה בכל כוחו על דפנות הגולם בנסותו לצאת ממנו, אך ללא הצלחה.

רחמיו של הילד נכמרו על היצור האומלל והוא רצה לעזור לפרפר לצאת, אך זכר את דברי סבו ונמנע מלעזור לו.

לאחר זמן מה, הילד לא יכול היה להתאפק יותר. לבו לא עמד לו ורחמיו גברו על הבטחתו לסבו. הוא פתח את שני חצאי הגולם לרווחה, כדי לאפשר לפרפר לצאת.

היצור המשוחרר הכה מעט בכנפיו ועף החוצה. אך חיוכו של הילד לא הספיק להימתח על פניו והפרפר נפל ומת.

הילד הרים את הפרפר המת, ופרץ בבכי. בעוד הפרפר בידו, הלך הילד אל סבו והראה לו אותו בלי לומר מילה.

הסבא הביט בילד ואמר: "נכון שעזרת לו לצאת?"

"נכון", ענה הילד.

"אתה מבין, ילדי?", אמר הסבא, "המאבק של הפרפר בתוך הגולם מחזק את כנפיו. ברגע שהוא מכה בדפנות הגולם, שרירי כנפיו מתחזקים. בכך שעזרת לו, אתה מנעת ממנו לפתח את שרירי כנפיו, שאותם הוא צריך על מנת לשרוד…"

כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים.

 זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת.

נקודה למחשבה

לעולם אל תחשבו שקושי הוא בעיה, לפעמים זה פשוט האימון שמחזק את שרירי הכנפיים שלנו, רגע לפני שאנו מצליחים להמריא מעלה, אל חיים טובים יותר.

יש דברים שמגיעים בזמן הנכון לא תמיד נכון להאיץ. לטבע יש חוקים משלו

לעיתים אנו עלולים לחשוב: "יכולתי לצמוח יותר, אילו חיי לא היו כל כך קשים ומסובכים". זוהי אמירה לא נכונה, משום שהצמיחה והגדילה המשמעותית ביותר מגיעה, לא שטוב לנו ששמח ואנחנו רק מצליחים וממריאים, אלא דווקא במהלך הזמנים הקשים ביותר שאנו חווים.

להרשמה לניוזלטר ליחצו כאן

להצטרפות לקבוצת הווטאפ שלי "סיפורים ותובנות" ליחצו כאן

סיפור הקופים והכובעים

היה פעם נער שעבד שלושה ימים ושלושה לילות בשביל להכין כובעים מקושטים ויצירתיים מנייר.
כאשר גמר את עבודתו, בחר כובע מתוכם וחבש אותו לראשו. את יתר הכובעים שם בשק והלך אל העיר הגדולה למכור שם את הכובעים

הדרך הייתה ארוכה והנער שהתעייף, עצר ביער שהיה בדרך. הוא הוריד את השק והניחו, נשען על גזע אחד העצים ונרדם. ביער היו קופים רבים. הקופים ראו את הכובע הצבעוני אשר היה על ראש הנער, ואחד מהם, שראה את השק לצדו של הנער הישן, פתח אותו, הפך אותו – וכל הכובעים נפלו והתפזרו על הארץ. הקופים חטפו את הכובעים, חבשו אותם לראשם, טיפסו ועלו על ראשי העצים והשתובבו בקול רעש גדול.

התעורר הנער משנתו וראה את הקופים על ראשי העצים וכולם חובשים לראשם את הכובעים שלו. הוא הביט אל השק, וראה שהוא ריק. עמד הנער ולא ידע מה לעשות. הוא ניסה לבקש מהקופים שיחזירו לו את הכובעים, פשט את ידיו אל מולם מסמן להם להשיב את כובעיו. הקופים, שאוהבים לחקות את מעשי האחרים, פשטו גם הם את ידיהם אל מול הנער והניעו באצבעותיהם בדיוק כמו שהוא עשה. הוא ניסה לאיים עליהם וסימן באגרופיו, והקופים מחקים את תנועותיו. הוא זרק עליהם אבנים, כעס והם החזירו לו במטר בלוטים. אפילו פנה אליהם בתחינה, ירד על ברכיו ובדיוק כמוהו עשו הקופים.

הנער ראה שלא יוכל לעשות לקופים דבר ושהכובעים שלו אבדו. הוא הבין שהוא יאלץ לחזור לביתו בידיים ריקות ומרוב תסכול, הסיר את הכובע מעל ראשו וזרק אותו אל מול הקופים.

לפתע, גם הקופים עשו כמוהו, הסירו את הכובעים מראשיהם וזרקו אותם הישר אל מול הנער. הנער מיהר ואסף את כל הכובעים אל השק והמשיף בדרכו שמח וטוב לב.

נקודה למחשבה

למעשה יש פה 2 נקודות…

נקודה ראשונה:

כמה חשוב לפעמים לשחרר אחיזה ממשהו. במיוחד שאנחנו כועסים, אנחנו לא מצליחים לחשוב בבהירות. וישנו רגע כזה, שבו אנחנו מבינים שמשהו חשוב ויקר נלקח ממנו ולא ישוב. ובמר כאבנו אנחנו משחררים את האחיזה במה שנלקח , לעיתים זה אפילו לשחרר את העבר. והנה דווקא ברגע הוויתור … אנחנו מקבלים בחזרה את מה שנלקח, או אפילו משהו אחר.כי, למעשה פיננו מקום מקום ומשהו חדש הגיע או יגיע.

נקודה שנייה

מתייחסת לחיקוי ולדוגמה האישית, למראה שאנחנו משקפים ומשתקפים בעיני האחרים.
כי מה שאנחנו עושים עבור אחרים, אחרים יעשו למעננו. שאתם נותנים מבלי לצפות לתמורה, יום אחד זה גם יחזור אליכם. רק כשזה קורה… תדעו לקבל ולא לקחת את זכות הנתינה לאחרים.

חבר חכם אמר לי לאחרונה "שאנשים רוצים לתת לא בשבילי אלא בשבילם"
זיכרו, אנשים מחקים את ההתנהגות שלכם ומתנהגים לרוב באותו אופן.

וכשאנחנו לא מצפים ומתרגשים מכל מחווה אנחנו לא מתאכזבים ולומדים להעריך את הרגע.

לכן, שימו לב איך אתם מתנהגים ביום יום. עד כמה אתם מהווים דוגמה אישית עבור ילדיכם, משפחתכם והסובבים אתכם. עד כמה אתם סלחניים, פחות שופטים זה את זה, מגלים חמלה ומושיטים יד לעזרה
כי ברגע שיגיע מצב שאתם תתקלו בקושי מסויים האחרים יעמדו לצידכם

וכפי שאמר דן חלוץ
"אנחנו בהתנהגותינו, מעצבים את  ההתנהגות של האחרים כלפינו"

לסיפורים נוספים

להרשמה לניוזלטר ליחצו כאן

להצטרפות לקבוצת הווטאפ שלי "סיפורים ותובנות" ליחצו כאן

עיר השמש – סיפור של אבא שלי

אבא שלי נפטר השבוע והותיר לי ובי סיפורים שכבר שנים חלקם הוטמעו בי והוא ההשראה לכל הסיפורים שאני מספרת.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור של אבא על חמדנות סיפור שזכור לי מילדותי רגע לפני שעצמתי את עיניי. וגם ילדיי זכו לשמוע אותו 'עיר השמש'.


פעם היה ילד ששמו אורי לא היה לו הרבה כסף. הוא אהב לשחק כדורגל ואפילו את הכדור הכין מגרביים.

ערב אחד נשר גדול בא לאורי. בהתחלה אורי פחד ממנו אבל הנשר אמר לו 'אל תדאג באתי לעזור לך בוא תעלה עליי ואני אקח אותך לעיר השמש אבל תמהר כי אפשר להיות שם רק בערב כדי שלא נשרף מהשמש'.

אורי והנשר הגיעו לעיר השמש וראו שם כמויות גדולות של לבנים מזהב. אורי רצה לקחת את הכל אבל הנשר אמר לו שלא יספיקו כי השמש אמורה לעלות בקרוב והם יבואו שוב מחר.

למחרת בערב הנשר בא ואורי הביא הרבה תיקים כדי לקחת את הזהב. וכשהגיעו לעיר השמש אורי העמיס כמויות של זהב.

אחרי כמה זמן השמש התחילה לצאת והנשר אמר לו 'אורי בוא מהר בשמש יוצאת'. אורי אמר 'עוד מעט אני כמעט מסיים'. אורי רץ אל הנשר עם כמויות של תיקים שבפנים יש זהב והנשר לא הצליח להרים את אורי ואת התיקים עם הזהב. ולכן, אורי היה מוכרח לזרוק את כל הזהב ולא נשאר עם שום דבר.

נקודה למחשבה

אבא שלי תמיד אמר לי: "חדי, שלא יהיו לך עיניים גדולות. חמדנות שימי בצד כי תאוות בצע רואה בכסף מטרה ולא אמצעי. תמיד תסתפקי במה שיש ותשאפי ליותר אך שימי לב לדרך הנכונה"

גם ביהדות, הדיבר האחרון מעשרת הדברות, לא תחמוד

דיבר שנוגע לאיסור על התאווה שבלב שגם קשורה לקינאה המסנוורת לעיתים את עיננו. רבים מאיתנו נוטים לחשוב כי הדשא של השכן ירוק יותר, אבל לא תמיד אנו מסתכלים על התמונה כולה ובאמת אף אחד לא יכול לדעת מה קורה אצל האחר.

אז מה שאני לקחתי מאבא זה תמיד להודות על כל מה שיש לי, כי שום דבר , באמת שום דבר לא מובן מאליו.

יהי זכרך ברוך אבא. ותודה על מי שאני בזכותך.

מי "הפרה" שמעכבת אותך היום?

סיפור של ד"ר רונה הארט

איש חכם אחד טייל עם תלמידו הנאמן ביער. לפתע הם הבחינו מרחוק במקום שנראה ישן ועלוב.

האיש החכם החליט ללכת ולבקר שם. הוא הסביר לתלמידו שבכל מקום יש הזדמנות להכיר אנשים וללמוד מהם משהו חדש.

כשהיגיעו למקום האיש החכם ותלמידו ראו בית ישן והרוס. הם דפקו קלות ובפתח הדלת עמדו זוג הורים ושלושת ילדיהם. הם היו כולם יחפים ולבושים בבגדים קרועים ומלוכלכים.

האיש חכם התקרב לאיש, שהניח שהוא אב המשפחה ושאל אותו: "כיצד אתה ומשפחתך מצליחים לשרוד, בסביבה הזו אני לא רואה מקומות עבודה וגם לא מרכזי מסחר?"

האיש ענה לו בשקט: "יש לנו פרה קטנה. היא מניבה כמה ליטר חלב בכל יום, חלק מהתוצר אנו מחליפים עבור מזונות מסוימים בעיר הסמוכה, בחלק השני אנו מכינים יוגורט וגבינה לעצמנו וכך אנו שורדים".

האיש החכם הודה לו על המידע, הסתכל סביבו מספר רגעים, בירך לשלום והלך.

באמצע הדרך פנה לתלמידו וצווה עליו: "לך בחזרה אל המקום שהיינו בו , חפש את הפרה הקטנה, קח אותה לתהום שם ממול ותדחוף אותה".

התלמיד המבועת התנגד למורו, התווכח עמו וניסה להניעו מבקשתו. הוא אמר לו: "הרי הפרה הקטנה הייתה אמצעי המחייה היחיד של אותה משפחה", אבל החכם הלך משם ולא ענה לו.

התלמיד המדוכא ביצע את פקודת מורו. הוא מצא את הפרה הקטנה, הוביל אותה עד לתהום הקרובה דחף אותה וראה כיצד היא מתגלגלת בין האבנים ומתה.

המראה הזה נשאר חרוט בזיכרונו יחד עם המון אשמה ורגשות חרטה.

אחרי מספר שנים, התלמיד החליט לעזוב את האיש החכם ולחזור לאותו מקום כדי להתוודות בפני המשפחה, לבקש סליחה וגם לתקן את מה שעשה ולעזור להם. כסף לא היה לו ולכן הוא החליט שיעבוד חינם בשבילם כדי לעזור להם לקנות פרה קטנה חדשה.

ככל שהתקרב למקום ראה שהסביבה השתנתה, העצים פורחים, הבית יפה ונקי והילדים שחקו בחצר.

הצעיר הרגיש עצוב ומיואש. הוא היה בטוח שהמשפחה הענייה נאלצה למכור את ביתה כדי לשרוד. לפתע, ניגש אליו איש מוכר שהיה אב המשפחה שהכיר. הוא הביט בשלושת הילדים ששיחקו וזיהה אותם למרות שגדלו מאוד והיו לבושים בבגדים יפים.

הוא לא הצליח להבין מה התרחש ושאל את האיש (את בעליו של הפרה הקטנה):

"כיצד הצלחת לשפר את המקום ולשנות את חייך?"

האיש השיב לו בהתלהבות: "הייתה לנו פרה קטנה שנפלה לתהום ומתה. מאותו הרגע היינו חייבים לעשות דברים אחרים ולפתח מיומנויות חדשות שקודם לא ידענו שאנו מסוגלים להן, ככה הצלחנו להגיע להישגים שהינך רואה."

נקודה למחשבה

לכל אחד מאתנו יש "פרה קטנה" שנדמה לנו שאנו תלויים בה. כל עוד היא איתנו – היא מגבילה אותנו, גורמת לנו להיות תלותיים ואינה מאפשרת לנו לפתח את הכישורים והייכולות שחבויים בנו, שסגורים במגירה סודית שאולי אפילו לא הכרנו. ולרוב, אנו נוטים להסתפק במה שאותה פרה קטנה מייצרת עבורנו וכך מנציחים מצב של בינוניות שאינו מאפשר לנו להגשים את הייכולות האדירות שלנו

 

המפתח לפריצת הדרך היא בשתי שאלות:

השאלה הראשונה, מי "הפרה" שמעכבת אתכם? והשאלה השנייה כיצד אתם נפטרים ממנה?

ואם נקשר לתקופה שאנו חווים בימים אלו, התקופה האחרת לגמרי מכל מה שחווינו אי פעם. תקופה כזו "שדחפו לנו מבלי שנבקש את הפרה של עצמנו לתהום ואפשרו לנו לגלות כישורים חדשים בלית ברירה.

אז מה גילתם על עצמכם?

מה היו חבוי?

איזה כוחות נסתרים, חוזקות וגם חולשות מצאתם?

אלו הזדמנויות נפתחו עבורכם?

ולאיזה בן אדם הפכתם ותהפכו להיות כבר היום אחרי שנפטרתם מכמה "פרות"?

כי אתם יודעים, אני מאמינה שאין ממש אחרי המשבר. לאט לאט נחזור לכמה פעולות שעשינו גם לפני וזו כבר מציאות חדשה עם דף חדש שיש בו את אותם אנשים , אבל כולי תקווה שמשהו בנו ישתנה. שאכן נשחרר לחופשי כמה "פרות מעכבות".

מה שבטוח מצאנו כישורים חדשים: הפכנו להיות אנשים יותר דיגיטליים, אולי גם חידדנו את הערכים שלנו, מצאנו שקט נפשי, זמן איכות, תחביבים חדשים שחררנו שליטה ואולי גם נעריך יותר את מה שהיה ומה שיש.

בנתיים תחשבו על איזה "פרות" כדאי לכם לשחרר ואיזה גם להשאיר…?

לסיפורים נוספים

סיפור על נתינה וקבלה עם הקדשה מיוחדת לאמי ז"ל שנתינה הייתה דרכה!

סיפור על נתינה וקבלה עם הקדשה מיוחדת לאמי ז"ל שנתינה הייתה דרכה!

סיפור עם הקדשה מיוחדת לאמי ז"ל
שנתינה הייתה דרכה!

איש אחד עבד בשדה, שמו היה פלמינג, והוא היה איכר סקוטי עני. יום אחד, בזמן שניסה לקיים את משפחתו בכבוד, הוא שמע זעקה לעזרה מביצה קרובה. הוא עזב את כליו ורץ לביצה. שם, שקוע עד מותניו בבוץ שחור, היה ילד מבועת, צועק ונאבק לשחרר את עצמו. האיכר פלמינג הציל את הנער ממה שיכול היה להיות מוות נוראי ואיטי.

יום לאחר מכן, כרכרה מהודרת עצרה בסביבתו הדלה של הסקוטי. איש אציל ואלגנטי יצא והציג עצמו כאביו של הנער שהאיכר פלמינג הציל. "אני רוצה לתת לך פרס", אמר האציל. "הצלת את חיי בני".

"לא, אני לא יכול לקבל תשלום עבור מה שעשיתי", האיכר הסקוטי ענה, אני דוחה את ההצעה. באותו רגע, בנו של האיכר יצא החוצה מן הצריפון של המשפחה. "האם זה בנך?",  שאל האציל. "כן", האיכר ענה בגאווה.

"אני אעשה איתך עסקה. תן לי לספק לבנך את אותה רמת חינוך שבני ייהנה ממנה. אם הנער הוא כמו אביו, הוא ללא כל ספק יגדל להיות גבר ששנינו נתגאה בו". וכך עשה.

בנו של האיכר פלמינג למד בבית ספר הטוב ביותר באותם זמנים, סיים את בית הספר לרפואה של בית החולים "סיינט מרי" בלונדון, והפך להיות ידוע בעולם כסר אלכסנדר פלמינג, מגלה הפניצילין. שנים לאחר מכן, אותו בן של האיש האציל שהוצל מהביצה, חלה בדלקת ריאות.  מה הציל את חייו? פניצילין.

שמו של האציל? לורד רנדולף צ'רצ'יל. שמו של בנו? סר וינסטון צ'רצ'יל. (הסיפור ממקור לא ידוע )


נקודה למחשבה

נתינה היא דרך חיים ונפלאות הן דרכי הגורל והאופן בו מעשים טובים חוזרים אל אלו שמבצעים אותם. נתינה היא מכל הלב מתוך רצון להשפיע, לעזור ולגרום להרגשה טובה ואפילו לשנות את העולם, שיהפוך להיות מקום טוב יותר.

אך זיכרו, נתינה אינה אינה שלמה אם איננו יודעים גם לקבל בחזרה. כי כאשר אנחנו מונעים מאחר להעניק לנו מתנה אנחנו לוקחים לו את אפשרות הנתינה.

וסוד הנתינה הוא שכל מה שאתם רוצים שיהיה לכם, תתנו לצד השני באהבה גדולה

נפלאות הן דרכי הגורל והאופן בו מעשים טובים חוזרים אל אלו שמבצעים אותם!

להרשמה לניוזלטר ליחצו כאן

להצטרפות לקבוצת הווטאפ שלי "סיפורים ותובנות" ליחצו כאן

סיפור לשנה האזרחית חדשה

סיפור לשנה האזרחית חדשה

לא מזמן הגיע אלי הסיפור הנפלא הזה. לצערי, אין לי מושג מי כתב אותו


איש אחד חזר הביתה מהעבודה בשעה מאוחרת, עייף ומרוגז ומצא את בנו בן החמש מחכה לו בפתח הבית:
"אבא, אפשר לשאול אותך שאלה?"
"בטח, מה העניין?" ענה האיש.
"אבא, כמה כסף אתה מרוויח בשעה?"
"זה לא העסק שלך, למה בכלל אתה שואל שאלה כזאת?" השיב האב בכעס.
"אני פשוט רוצה לדעת. בבקשה ענה לי. כמה כסף אתה מרוויח בשעה?" הפציר בו בנו הקטן.
"אם אתה ממש רוצה לדעת, אז אני מרוויח 20 דולר בשעה"
"אהה" אמר הבן הקטן, בראש מורכן ואז הוא הרים את ראשו ואמר:
"אבא, אתה יכול בבקשה להלוות לי 10 דולר?"


האב רתח: "אם הסיבה היחידה בגללה שאלת את השאלה הזאת, היא כדי לקבל קצת כסף, לקנות לעצמך צעצוע מטופש או איזו שטות אחרת, אז תלך עכשיו ישר לחדר שלך, תכנס למיטה ותחשוב בבקשה, למה אתה מתנהג בכזאת אנוכיות. אני עובד כל יום כל כך הרבה שעות קשות ואין לי זמן להתנהגות ילדותית מהסוג הזה."
הילד הקטן הלך בשקט לחדרו וסגר את הדלת.


האיש התיישב, כועס אפילו עוד יותר על השאלה של בנו: איך הוא מעז לשאול שאלות רק בשביל לקבל קצת כסף?
אחרי שעה, האיש נרגע.
הוא התחיל לחשוב שאולי הוא היה קצת קשוח מדי עם בנו.
אולי יש משהו שהוא באמת צריך לקנות עם העשרה דולר האלה? והאמת היא, שהוא לא מבקש כסף לעיתים קרובות.


האיש ניגש אל החדר של בנו ופתח את הדלת:
"אתה ישן בן, הוא שאל?"
"לא אבא, אני ער" ענה בנו
"חשבתי שאולי הייתי קצת קשה אתך קודם" אמר האב "היה לי יום ארוך
והוצאתי את כל הכעס שלי עליך, הנה לך עשרה דולר"
הבן הקטן התיישב במיטה וחייך.


"תודה אבא!" הוא קרא ואז, הוא הושיט את ידו אל מתחת לכרית והוציא משם כמה שטרות מקומטים.
כשהאב ראה שלבנו כבר יש כסף, הוא התחיל להתרגז מחדש.
הילד הקטן ספר במתינות את הכסף שלו והתבונן באביו.


"למה אתה צריך עוד כסף, אם כבר יש לך?" רטן האב
"כי לא היה לי מספיק" ענה הבן "אבל עכשיו יש לי. אבא, יש לי עכשיו עשרים דולר.
האם אני יכול לקנות שעה מזמנך? בבקשה, בוא מחר מוקדם הביתה, אני רוצה לאכול יחד אתך ארוחת ערב."


נקודה למחשבה

חברים, הזמן חולף לו במהירות. שימו לב עד כמה כמה אתם שקועים ושוקעים בעולמות אחרים ולא נשאר לכם זמן לדברים האמיתיים של החיים ולעצמכם.

שנה חדשה אזרחית החלה עשור חדש נפתח לפנינו וזו הזדמנות להביט ולהתבונן אל העולם ולחיים שלנו קצת אחרת.

משתפת אתכם ב 10+1 התובנות שלי שהפכו לקו המנחה בחיים:

1. אף פעם לא מאוחר מידי להיות מי שאתם רוצים להיות

2. כל מה שעברתם עד כה הכין אתכם לרגע זה

3. כמה חשוב לשים לב עד כמה אנחנו מתווכחים עם המציאות, כי כשכועסים… אנחנו למעשה מתווכחים עם מה שקרה- חיים בעבר, מנסים לשנות אותו וכועסים שזה לא מצליח

4. זיכרו: העבר אינו מגדיר את מי שאתם

5. לפני שאתם מגיבים (על אטומט) לימדו לספור עד 10 ובעצירה הזו, זיכרו שלא תמיד הברירות שלנו הם רק שחור ולבן. יש גם שחור ואפור עם גוונים. ולפעמים הברירות שלנו הם : גרוע וגרוע יותר (הרע במיעוטו)

6. אל תשפטו אנשים אחרים. אינכם יודעים מה באמת קורה בצד השני

7. ביקורת כדאי לקחת לראש ומחמאות קחו ללב

8. אם אתם רוצים שיקשיבו לכם וישמעו את קולכם שימו לב: למילים, לטון הדיבור שלכם ולשפת הגוף שאתם משדרים

9. מחשבות חולפות ורגשות אפשר לנהל את העוצמה שלהם. נדרש תרגול ושינוי גישה!

10. כשאתם מטפסים למעלה בדרך למטרה/לחלום/להגשמה /להרגשה שאתם רוצים להגיע אליה, עיצרו בדרך, הביטו אל הנוף ותראו איך הצעדים שלכם בדרך לפסגה הפכו להצלחות קטנות וגדולות (גם אם הם כואבות וקשות) . הניחו דגל אישי שיזכיר לכם מה עברתם עד כה. הפכו את הטיפוס שלכם בכל פעם לפסגה אישית. כי זה מה שמאפשר לקחת אחריות, לשחרר אשמה, ללמוד מטעויות, להתפתח והכי הכי "לחיות את הרגע!

ואחרון חביב- לשנה הבאה: סליחה אם פגעתי, העלבתי ואמרתי משהו שפגע באחד או אחת מכם. אני מכירה לפחות אדם אחד שנפגע ממני ועל כך סליחה!

צאו להתחלה חדשה שתאיר ותעיר אתכם


איך להתמודד עם כעסים

איך להיות פחות עצבני

להרשמה לניוזלטר ליחצו כאן

להצטרפות לקבוצת הווטאפ שלי "סיפורים ותובנות" ליחצו כאן

"אפילו מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן" (פתגם סיני)

"אפילו מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן" (פתגם סיני)

אתם מכירים את התחושה הזו שאתם "צמאים" לעשות שינוי וכבר אין לכם סבלנות לצעוד בדרך, או בתהליך שעליכם לעבור כדי להגיע אליו, כי מה שבאמת מעניין אתכם זו התוצאה? על זה הסיפור היום על העובדה שלא תמיד יש קיצורי דרך בחיים ואם יש כאלו… לרוב, הן פחות יעילות!

בבריכה נולדו שני ראשנים. הם שחו במרץ בבריכה, והשוויצו לאמא שלהם הצפרדע כמה יפה הם שוחים. 
הצפרדע סיפרה לראשנים שלה שבקרוב הזנב שלהם יפול, והם יגדלו רגליים. 
ראשן אחד שמח מאוד, וכל היום שחה במרץ בבריכה, כשהוא בודק כל ערב אם התחילו לצמוח לו רגליים. 
אחיו שקע במחשבות: למה בכלל לטרוח, למה להתאמץ? הרי לא יהיה לי זנב בכלל ולכן אין טעם לאמן אותו. אותו ראשן צף לו בעגמומיות כל היום מבלי לנסות ולעשות דבר.  

אחרי כמה שבועות, נשרו הזנבות של שני הראשנים, ושניהם צימחו רגליים. 

הראשן ששחה והתאמן היה מלא אנרגיה, השתמש ברגליים החדשות שלו כדי לשחות מהר יותר ולהתחזק
והפך לצפרדע בריאה. אחיו שלא ניסה, היה ללא אנרגיה ולא מצא בעצמו את הכוחות לשחות יותר, זה היה ממש קשה לו ולכן שקע בדיכאון ובמחשבות על משמעות החיים. 

נקודה למחשבה

חברים, אין תמיד קיצורי דרך בחיים ואם יש כאלו… אז גם יש להם מחיר.

עשיה ולימוד (ידע ומודעות) מפתחים כישורים שבהם אוכל להשתמש אחר כך, גם אם לא ברור לי איך. 

ראשן צריך לשחות עם הזנב כדי לייצר אנרגיה ושרירים לגדול ככה מפתחים כישורים גם אם לא נדע באותו הרגע לאן זה יוביל אותנו. הרעיון הוא  איך להסתכל על בעיות  למרות שחסר המון מידע- מה אני צריך לברר כדי להמשיך בפתרון. ונכון לפעמים קשה לנו מאוד להתמודד עם צעדים קטנים, כי אנחנו רוצים את התוצאה הסופית עכשיו ומיד. 

אבל אין דרך מהירה יותר לייצר הצלחה, מאשר לבנות יכולת צעד אחרי צעד.

זיכרו, הדרכים האחרות פשוט פחות יעילות. 

איך להתמודד עם כעסים

איך להיות פחות עצבני

להרשמה לניוזלטר ליחצו כאן

להצטרפות לקבוצת הווטאפ שלי "סיפורים ותובנות" ליחצו כאן

איזה טיפוס אתם בוחרים להיות?לפי חכמת הביגלה

איזה טיפוס אתם בוחרים להיות?לפי חכמת הביגלה

מי שמכיר אותי מקרוב יודע שיש חטיף אחד ומיוחד שאני לא עומדת בפניו… והוא הביגלה. כן, אני מודה ביגלה בכל צורה: שמיניות, עגול עם מקלות,שטוחים ובקיצור.. ביגלה מכל סוג. דרך אגב, זה אחד המוצרים שלרוב לא תמצאו אצלי בבית, כי הפיתוי גדול מידיי.

ישנן אגדות רבות על מי המציא את הביגלה – הסיפור שאני אוהבת הוא על אופה שהורשע בגניבה. כדי לבטל את גזר הדין הוטלה עליו משימה : אם יצליח ליצור לחם שדרכו ניתן לראות את השמש שלוש פעמים, הוא ישוחרר לחופשי. האופה הפך את הבצק לבייגלה לפני האפייה והצליח ליצור את "כיכר לחם הביגלה".


כמו הביגלה, בחיים יש לנו לא מעט דברים שמתחלקים לשלוש ואף קשורים לביגלה. למשל 3 טיפוסים שחיים בתוכנו: הפסימיסט, האופטימיסט והריאליסט

כשנותנים לפסימיסט ביגלה הוא מביט בו ורואה את החור באמצע הביגלה.

לעומתו כשנותנים ביגלה לאופטימיסט הוא מביט בו ורואה את הביגלה.

אבל כשנותנים ביגלה לריאליסט הוא לא מביט בו אלא פשוט אוכל אותו.

לעיתים, אנו מתנהגים על פי שלושת הטיפוסים הללו בסיטואציות ובפרקי זמן שונים בחיים:
למשל, אחרי משבר, פרידה, או אכזבה, אנחנו מתנהגים כפסימיסטים: רגשות מעכבים רבים מציפים אותנו כמו עצב, כאב, תסכול, אכזבה ועוד ועוד שלעיתים יוצרים כעס ותקיעות רבה.

בדרך הנכונה והאישית עוברים שלבים ומגיעים לאופטימיות, לאור שבקצה המנהרה, האור שנותן תקווה, שאפשר גם לחיות אחרת. ובנקודה הזו לוקחים אחריות ומתחילים להיות ראליסטים.

אז נכון, לעיתים הדרך מאתגרת. אך ככל שנתקדם נקבל "אוצר לחיים", אשר יאפשר לנו לשחרר כעסים, להפחית עוצמות ולנהל את מה שעוצר ומעכב אותנו. להניח "אותו" במקום אשר לא יפריע לחיינו, לסלוח ולחיות טוב יותר.

זיכרו, תמיד יש ברירה, הבחירה וההחלטה נתונה בידינו!

להרשמה לניוזלטר ליחצו כאן

להצטרפות לקבוצת הווטאפ שלי "סיפורים ותובנות" ליחצו כאן

איך להתמודד עם כעסים

איך להיות פחות עצבני


1 2 3 4 5 6 7