הכל לטובה?
מכירים את המשפט ‘יום אחד תבין שמה שקרה לך הוא מתנה’ – המשפטים המעצבנים האלו שבאותו הרגע אחרי פרידה, כישלון, משבר או אבדן שקורע את ליבנו מישהו בא ואומר לך משטים כאלה? ובאותו הרגע חוץ משחור בעיניים אתה לא באמת יכול לראות עוד משהו חיובי בגכל התמונה הזו.
כשאנו חווים משבר, פרידה, אבדן או כישלון באותו הרגע יש מסך שחור שמכסה את העיניים שלנו.
חשוב לזכור שבמצבים אלו ישנם 5 שלבים לתהליכי פרידה ואובדן. אלו הם תהליכים שברגע שאנו יוצאים משיווי משקל כל אחד ואחת עוברים אותם. בסוף התהליך בשלה החמישי אפשר לפעמים להבין מה למדתי על עצמי ואפילו להבין שכל מה שקרה לי… היה לטובה.
5 שלבים להתמודדות עם אבדן ופרידה
הכחשה והדחקה
הגנה הטובה לאבל היא הכחשה. הכחשה עוזרת להתמודד עם גודש של רגשות קשים כמו: כעס, עצב, צער, אשמה ובושה שבאים בעקבות האבל.
אל תתכחשו למה שאתם חשים. זה נורמלי לחוש עליות ומורדות. חשוב לזהות ולהכיר את הרגשות הללו גם אם הם כואבים עד בלתי אפשריים.
וכדי שתוכלו לצאת מההלם, עליכם לדבר ולשתף את סביבתכם במה שאתם חשים, גם אם זה קשה. הידיעה שיש אנשים נוספים שמודעים לחוויה שלכם, תתרום להפחתת תחושת הבדידות.
זכרו תמיד שיש עתיד לפניכם. נכון שהוא לא יראה כמו שתכננתם, אבל לא בהכרח גרוע מאיך שהוא היה יכול להראות אלמלא נפרדתם.
כעס
כעס הוא חלק חשוב בתהליך האבל. המתאבל עשוי לחוש זעם רב כלפי האחר בשל הכאב שנגרם על ידו/ה. לעיתים יעלה אף רצון לנקמה על הקושי שנגרם לו, גם במקרים של התאלמנות. יש להבין כי פרידה כואבת, פוגעת ומכעיסה גם כאשר מערכת היחסים לא היתה טובה. פרידה מכאיבה מאחר והיא מתקשרת לאובדן, ולא רק של מערכת היחסים אלא גם של חלומות משותפים ומחויבות. מערכות יחסים תמיד מתחילות מתוך רגש, ריגוש ותכניות משותפות לעתיד, וכאשר מערכת יחסים כזו נכשלת – החוויה מלווה באכזבה, סטרס, צער וזעם על הצורך להתחיל מהתחלה.
מאבק
במקרים מסוימים ניתן לראות מאבק פנימי של הגיון מול רגש המבקש לנסות לחזור לאחר/ה או לנסות להשתנות לטובת המשך הקשר והצלתו.
בשלב ההתמקחות אנחנו חושבים מחשבות לא רציונאליות של אם…אז…. “אם לא הייתי נותנת לה לנסוע הפעם אז היא הייתה בחיים” “אם היינו מבקשים חוות דעת שנייה הוא היה עדיין חי” יש משהו מתסכל וגם מנחם בשלב הזה. הוא נותן איזה שהיא אשליה של שליטה.
דיכאון ועצבות
הדיכאון מגיע. בדרך כלל מספר שבועות אחרי האובדן והמשבר. כאשר החלל שנפער מורגש, עולים וצפים הגעגועים, התמונות בראש, הכאב, הרחמים העצמיים. שלב זה מלווה בבכי, הסתגרות, ירידה בדחף החיים, אין חשק לחיות. כאילו מי שנשאר חי מתחבר דרך הדיכאון הזה אל האדם החסר. שלב זה ארוך יחסית ומאופיין בהדרגתיות. לאט לאט הדיכאון חולף, לאט לאט רואים את האור בקצה המנהרה.
העצב הוא הרגש שילווה את כל הפרידה, כולל שלב ההכחשה והמאבק. יתכנו מצבים בהם תרגישו שהכאב העמוק הזה הולך להפוך לחלק משגרת החיים, וגם זה נורמלי. לעיתים הרגשות שיציפו אתכם יהיו מפחידים וחזקים מכל מה שהכרתם עד היום, אך זכרו שההתאבלות קריטית לתהליך ההתאוששות וההחלמה. כאב האבל הוא זה שיעזור לכם להשתחרר ממערכת היחסים ולהתקדם הלאה. בסופו של דבר, לא משנה מה עוצמת הרגשות שאתם חווים, האבל בסופו של דבר יסתיים
התחלה חדשה – סליחה פרידה קבלה השלמה ושחרור
בשלב זה מתרחש ויתור על המאבק נגד שינוי העבר ועם הסביבה. בשלב זה האדם יכול להרגיש תשוש וזקוק למנוחה רבה, ויעדיף שלא להטריד את עצמו בענייני העולם. קבלה של המצב על ידי האדם עצמו וסביבתו הקרובה תאפשר פרידה של ממש.
השלב האחרון בהתמודדות עם אובדן הינו שלב ההשלמה וההתארגנות מחדש. בשלב זה אנחנו מבינים גם מחשבתית וגם רגשית שהאדם שכה חסר לנו לא יחזור. ומתחילים לפתח דף חדש.
דברים מגיעים בזמן הנכון ולטבע חוקים משלו. פעמים רבות, הדבר שנראה הכי גרוע מבחינתנו, עשוי להיות קרש הקפיצה החשוב ביותר בחיינו. לפעמים קושי זה הוא פשוט האימון שמחזק את שרירי הכנפיים שלנו, רגע לפני שאנו מצליחים להמריא מעלה, אל חיים טובים יותר
סיפור
סיפור שמזכיר לנו שדברים קורים בקצב הנכון ולפעמים אין לנו “כפתור קיצורי דרך” ולכן מה שחשוב שכן יהיה זה סבלנות והתמדה כי דברים מגיעים בזמן הנכון.
יום אחד שאל הנכד את סבו: “סבא מה יש לך ביד?””גולם”, ענה הסבא, “ובתוך הגולם יש פרפר. בקרוב הגולם יבקע וייצא ממנו הפרפר”.התלהב הילד עד מאד ושאל “אתה יכול לתת לי אותו?”
“כן”, אמר הסבא, “אבל תבטיח לי, שכשיבקע הגולם והפרפר ינסה לקפוץ ולהכות עם כנפיו על דפנות הגולם, אתה לא תעזור לו לצאת. תן לו לצאת בכוחות עצמו”.
הילד הבטיח ולקח את הגולם הביתה. בבית הוא ישב והביט על הגולם. לפתע ראה הילד שהגולם מתחיל לזוז ולהתנועע עד שלבסוף נוצר פתח קטן והוא נבקע. בתוך הגולם היה פרפר לח ויפה, אשר הכה בכל כוחו על דפנות הגולם בנסותו לצאת ממנו, אך ללא הצלחה.רחמיו של הילד נכמרו על היצור האומלל והוא רצה לעזור לפרפר לצאת, אך זכר את דברי סבו ונמנע מלעזור לו.
לאחר זמן מה, הילד לא יכול היה להתאפק יותר. לבו לא עמד לו ורחמיו גברו על הבטחתו לסבו. הוא פתח את שני חצאי הגולם לרווחה, כדי לאפשר לפרפר לצאת.היצור המשוחרר הכה מעט בכנפיו ועף החוצה. אך חיוכו של הילד לא הספיק להימתח על פניו והפרפר נפל ומת.הילד הרים את הפרפר המת, ופרץ בבכי. בעוד הפרפר בידו, הלך הילד אל סבו והראה לו אותו בלי לומר מילה.
הסבא הביט בילד ואמר: “נכון שעזרת לו לצאת?””נכון”, ענה הילד.”אתה מבין, ילדי?”, אמר הסבא,
“כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שהוא מכה בהם שוב ושוב לעבר הקליפה. רק אז הוא מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו,זרזת ומנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים ולכן לא שרד” (מקור לא ידוע)